לחברות דיגיטל ולמותגים - שתי בקשות – תפסיקו לזלזל בעבודה ובתפקיד, ותצאו מהבועה התל אביבית שלכם.


*דיסקליימר – נכון, לא כולם ככה, אבל אני נתקל יותר ויותר ב"עשבים השוטים" של התעשייה.

תפסיקו לזלזל בעבודה ובתפקיד ובמדיה.

הפייסבוק הוא חלון הראווה של החברה/מותג. זה המקום הראשון שהולכים אליו, גם מי שלא מבין במחשבים. כשרוצים להתלונן או לברר פרטים, פונים לחברה בפייסבוק. כשאנחנו גולשים להנאתנו וצופים באלבום התמונות של החבר העשיר שלנו בברלין, הפרסום הממומן של מותג X זה מה שאנחנו רואים.

לא את הקמפיין בטלוויזיה ולא את המנכ"ל החביב או את איש המכירות מאחורי הדלפק. הדבר הראשון והעיקרי אותו אנחנו רואים זה את המודעה. הפוסט הממומן או האורגני. אז תפסיקו לזלזל בו.

טעויות כתיב, טעויות בפרטים/עובדות, חוסר בפרטים, תמונה שלא מתאימה ועוד המון פאשלות שרצות שם רק בגלל הזלזול.

כן, זילזול. אין מילה אחרת.

זה יכול להיות זלזול של אותו אחד שמנהל את העמוד במחשבה של "זה אינטרנט, הכי גרוע מורידים ומתקנים" זו מחשבה של זלזול.

יתכן ומדובר בזלזול לא מכוון, אבל התוצאה היא זלזול. כשמעלים פוסט ממומן על מבצע חסר תקדים, אבל שוכחים לכתוב איפה או מתי, זה זלזול.

כשמעלים פוסט ממומן על מוצר חדש שיצא לשוק, אבל יש בלבול בין 'שני' ל'שתי', זה זלזול. כשנותנים לאנשים להרים קמפיין כלל ארצי עם רעיון, מסר וביצוע ששייך לקהל תל אביבי בלבד – זה זלזול.

בנוסף לזלזול המכוון או לא של המבצעים, יש גם זלזול של החברות עצמן. כשהן משקיעות סכומים נמוכים או שוכרות את שרותיהן של חברות מדיה כי יש שם "צעירים" והאינטרנט זה "מקום לצעירים" – זה זלזול. נראה שהם לא הפנימו עדיין שהפייסבוק, לפחות כיום, זה הרושם הראשוני של המותג.

היחס יכול להיבנות או להשתנות בין רגע – תלוי בפוסט הראשון, בתמונת השער, בטקסט הראשון וכו'.

למנהלי המותג ולמנהלים בכלל אני מבקש – תפסיקו לזלזל בתחום הרשתות החברתיות. לחברות הדיגיטל אני אומר – תפסיקו לזלזל ותעשו הגהה מינימלית, בדיקת עובדות מינימלית וסיעור מוחות קצר עם אנשים שהם לא מהבראנז'ה, אלא מקהל היעד.

תפסיקו לחיות בבועה ה'הו כה מגניבה' התל אביבית שלכם.

אנשים יצירתיים שואבים רעיונות מהסביבה שלהם, אבל אנשים חכמים ויצירתיים צריכים להבין שאת הסביבה שלהם צריך לשנות על פי קהל היעד. לא כולם קוראים את הבלוג הכל כך מצחיק של X, אז הם לא יבינו את הבדיחה בפוסט הממומן.

לא כולם רואים משחקי הכס, במיוחד אם מדובר במוצר לגיל השלישי. לא כולם ראו שוברים שורות. לא כולם מכירים את ההבדל בין שדרות רוטשילד לנווה שאנן בתל אביב.

רוב "העם" יושב מחוץ לתל אביב ולא מבין את ה"מאאגניבות" התל אביבית. אתם צעירים ומלאי יצירתיות, אבל ברוב המקרים הקהל שלכם נאבד כי אתם שוכחים מי הקהל ומתמקדים ביצירתיות שכבר מחכה לצאת.

ראיתי קמפיין למוצר אנרגיה בריאותי (לא משקאות האנרגיה של יוצאי המועדונים) שנכתב באותיות לועזיות, אבל מילים בעברית (כלומר 'מה' נכתב בעצם nv). כלומר הרעיון בקמפיין הוא שבגלל שאין אנרגיה לאנשים, הם לא שמו לב לשפת המקלדת. מי שמאאאגניב וצעיר וזה קורה לו הרבה - אולי היה יכול להבין. המשרד שהוציא את זה בטוח הבין כי כולם צעירים תל אביבים משכילים ומביני עניין באינטרנט.

רוב הקהל שלכם לא כמוכם.

אחת הבעיות העיקריות ביצירתיות לא אישית* (הסבר בסוף) זו ההתאהבות ביצירה. התאהבות כל כך קשה שכבר לא משנה למי היא פונה, מי אמור ליהנות ממנה או מה היא אמורה להעביר – היא תישאר כפי שהיא.

ממנהלים, מנכ"לים וחברות הדיגיטל אני מבקש – תעצרו רגע ותביאו מישהו שיהיה לכם "אורח לרגע רואה כל פגע". קמפיין שבנוי על "שטאנצ" כי אתם חושבים שכולם ככה, יכול לפגוע קשות במוצר ובמותג.

*יצירתיות לא אישית – היא יצירתיות שאמורה לשרת מטרה, בדרך כלל מסחרית. פרסומת מוצלחת, מודעה טובה או ארוע מוטורי של מותג, אלו הם דוגמאות של יצירתיות לא אישית. לעומת יצירתיות אישית ששייכת לאמן ו/או אומן שיצירתי על פי טעמו ועבורו – אם הקהל אוהב או לא – לא תמיד משנה לו.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now